מתוך קובץ השירים הזה, שנכתב לאורך כחמש־עשרה שנה בארצות ובתרבויות שונות, עולה זעקה של מחאה חברתית ופוליטית, אך בראש ובראשונה אנושית. זוהי מחאה של אמפתיה, שירים שמאמצים בהזדהות מוחלטת את קולם של המודחים, המנוצלים והמופלים: הזר, האישה, הערבי, האדמה, פועלים בסדנת יזע בסין או זונה פולינזית – פרטים בתמונת האדם ההולך ונשחק בעולם ציני המתרוקן מערכיו האנושיים.
כתיבתו של אגמון ויזואלית וציורית, לוכדת בחריפות רסיסי מציאות ("בְּמַפְתִּיעַ בָּחֲרוּ טִפּוֹת הַמַּיִם לִנְשֹׁר/ כְּאִלּוּ בָּאוּ לֹא קְרוּאוֹת/ לִשְׁטֹף אֶת אַבְקוֹת הַקַּיִץ/ שֶׁכְּבָר הֵחֵלּוּ מִתְקַשּׁוֹת עַל הָעֵצִים/ וְעָטוּ לֶעָלִים צֶבַע אָפֹר דָּהוּי") אך אינה מסתפקת בכך. בטון שלעתים הוא אירוני, לעתים מקאברי ולעתים רך, שירה זו מנסחת כתב־אישום וקריאה לקורבנות הנדרסים בגלגלי החברה הדרקונית לקום ולתבוע לעצמם מקום על פני האדמה.
