האם הקריאה אל האותנטיות האישית, הבוקעת מיצירותיהם של רוסו, קירקגור, ניטשה, היידגר, סארטר, קאמי ואחרים, היא גחמה רומנטית בלבד - או שמא הד למצוקת נפש אמיתית בתקופת דמדומים זאת או אחרת? האם נוכל להצית מחדש את ניצוץ זהותנו האישית מן האמונה האותנטית הלוהטת נוסח אברהם, אביר האמונה של קירקגור - או שמא נעדיף להתגורר במערת החילוניות בחברת זרתוסטרא של ניטשה וגיבורי הכפירה של קאמי, הרוקדים בחיוניות יצירתית גם על סף התהום? מיהו ישראלי אותנטי? שאלות אלה ואחרות מועלות בספר זה ונידונות בשפה בהירה השווה לכל נפש. הדיון רלוונטי במיוחד לאדם בשלהי המאה ה 20 -, המאה שרצחה את האלוהים ונותרה עם "צללי האל המת", דהיינו עם "איזמים" למיניהם, שרובם קרסו והכזיבו. ממסקנות הספר: אם אידיאל האותנטיות הוא פרי טירוף הדעת - על כולנו להיות קצת מטורפים על מנת למנוע את הבגידה ביקר לנו מכול - בעצמיותנו אנו: כל אחד מאתנו רצוי שיערוך לעצמו במו ידיו את שולחנו הקיומי ויימנע מלהעניק זכות זו לאחרים: לא חשוב כל כך מה קיבלנו בתורשה, בירושה, במורשה ועל מגשי הכסף או העופרת של ההיסטוריה - חשוב הוא מה שעשינו עם מה שקיבלנו. ומסקנה אחרונה, המנוסחת ברוחו של קירקגור, מופנית אליך, הקורא הפוטנציאלי: אם תקרא בספר זה - תצטער: אם לא תעשה כן - תצטער שבעתיים.
