שירת הניבלונגים האפוס הגרמני מראשית המאה ה-13, ניצבת בבחינת ישות נפרדת בקרב השירות האפיות של ימי הביניים וכן המכלול המקיף של הסאגה הארתואנית. ייחודה של שירת הניבלונגים הוא באנטי מוסריות כעקרון דרמטי וסגולי המנחה את האגן וקרימהילד, שני הפרוטוגניסטים ביצירה, המנתבים את העלילה אל סופה זרוע הגופות בתאוות דם לשמה, החורגת מכל מניע שניתן להסבירו.
שירת הניבלונגים צללה אל תהום הנשייה למשך חמש מאות שנים בקירוב, והתגלתה רק במחצית השניה של המאה ה-18, היצירה זכתה לתפוצה רחבה במאה ה-19, ובמהרה רכשה לעצמה מעמד של אפוס לאומי המייצג נאמנה את אתוס הגרמניות. וגנר נטל ממנה מוטיבים וחומרים למחזור האופראי טבעת הניבלונגים, פריץ לאנג ביים את העלילה בסרטו האקספרסיוניסטי הניבלונגים, משנת 1924, היטלר, גבלס וגרינג התפעלו מן היצירה עד דמעות וגיבוריה העניקו השראה לצבאות הרייך בשנות "שקיעת האלים" בשלב התבוסה הגרמנית לאחר קרב סטלינגרד.
שתיים מן המסות המלוות את הכתוב מעלות את שאלת האפוס הלאומי כביטוי לאתוס האומה הגרמנית.
