``בשום פנים ואופן לא הייתי יכול לחיות עם אישה. העולם היה יכול להיות כל-כך יפה בלעדיהן! אבל ידוע שרוב הקוראים של ספרים, וגם של עיתונים וכתבי-עת, הם נשים, והרוב המספרי שלהן בעניין הזה קובע הצלחות וכשלונות של סופרים, ולכן, קוראות יקרות! אל נא תתנקמו בציפר בגלל הדעות שלי. תפסו אותי ברחוב, תעשו לי לינץ`, אבל אל תחרימו את ציפר``. בפסיפס של תמונות מחייהם של ציפר ויו, בני זוג הומוסקסואליים מתל אביב, נפרש עולמם האפל הרווי חשדנות הדדית, קטטות ונסיונות התפייסות, אך גם האהבה גדולה ומסירות אין-קץ. ``ציפר ובני מינו`` הוא פונה לשני קולות, המנסה לפרוץ בדרכה הפרובוקטיבית והמשועשעת כביכול את גבולות המהוגנות, ולהשמיע במלוא הכנות את צעקתם של הלכודים בסבך האהבה המתביישת עדיין לומר את שמה.
