הקריאה בסיפורי פיגומים, ספר הפרוזה הראשון של יחזקאל רחמים, מפתיעה ומרגשת. הקול המובחן שלו מוסיף חריפות אוטוביוגרפית לסיפור החיים בשוליה המודרים של החברה בישראל. הסיפורים חושפים חוויות אישיות עשירות בחומרי מציאות שמאירים את עוצמתם של מצבים אנושיים כמו ניתוק המים בבית המשפחה, קרבות בין ילדי הפנימייה, ביקור אצל דוד חדש הכולל גם יציאה לשוד, חניכה מינית בקרב פועלי בניין ודילמה בין שירות ביחידה מובחרת למסע לאי-השמש בבוליביה. יחזקאל רחמים מפליא לעשות בלשון סיפוריו כשהוא מנווט בגמישות רבה בין לשון הדיבור לבין קולו של המספר. באמצעות עיצוב מורכב של קול הנע בעדינות על גבול האמפטיה לדמויותיו שומר מהן המספר של פיגומים על מרחק מדוד. הקול הזה מתחקה בזהירות גם אחר פיתוליה של הזהות המזרחית על קו הגבול הרחב שבין היהודים לערבים, וזאת ברוח דבריו של הדוד דוידי: "אצל החצילים, לא כמו אצל הבני-האדם, דווקא כמה שיותר שחור זה יותר טוב."
יחזקאל רחמים, יליד יפו, בעל תואר שני בסוציולוגיה מאוניברסיטת תל-אביב, פרסם מיצירתו בכתבי-עת, עיתונים ואנתלוגיות. זכה פעמיים בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" וכן זכה בתחרות "שירה על הדרך". פרסם גם שני ספרי ילדים: "גלית מחליטה להחליט" (ידיעות-אחרונות) ו"Leno il Piccolo Baleno" (הוצאת Anicia, איטליה).
