"גרוסמן שואפת לכתוב שירה בעלת ממד מאגי. היא מקבלת על עצמה את הייעוד הזה מתוך התמסרות מוחלטת. השירה שלה, האקספרסיבית והעשירה, נעה בין בחינה עצמית אכזרית לעיתים ובין הבלחות רגעיות של תמונות כמו-מיתולוגיות או ספק-פנטסטיות, שגם הן אינן אלא השתקפות של עולמה הפנימי. השירה, מבחינתה, היא אירוע של תשוקה ושל קדושה, של חיוניות ושל דחף-מוות, של סכנה אבל גם של מקלט" ארז שוייצר, הארץ
