נוסעת אלמונית הוא מחקר כמעט בלשי המפיח חיים בדמותה המרתקת של שלומית פלאום (1963-1893), האישה שהקדימה את זמנה ונשכחה עוד בחייה. היא הייתה מלכה בצאתה וקבצנית בביתה. היא עלתה לארץ-ישראל בשנת 1911, הייתה גננת בירושלים, השתתפה ב"מלחמת השפות", לימדה בדמשק בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, והרבתה לנסוע בארץ ובעולם. היא נפגשה עם כל ה"מי ומי" בכל מקום שבו ביקרה, והתקבלה גם בטרקלינים מפוארים וגם בסמטאות עוני בכבוד ובהתלהבות. היא נפגשה עם מושלים ונסיכים, עשירים ועניים, פילוסופים ומחנכים, סופרים, אמנים ומדינאים. בהם: ברנר,המלך פייסל,גנדי, מריה מונטסורי ושירלי טמפל, ואלה רק חמישה מתוך רבים מאוד. גולת הכותרת של מסעותיה הייתה שהותה בהודו (1924-1922), "ארץ-לא –נודעת" באותם שנים, שנעשתה לה למולדת שנייה. היא התיידדה עם המשורר רבינדרא-נת טאגור ועבדה במחיצתו באשראם שלו. חליפת המכתבים ביניהם נמשכה עד יום מותו. שלומית פלאום השאירה אחריה אוטוביוגרפיה שהיא גם ספר מסע: 'בת ישראל נודדת, חזיון נדיר ואולי יחיד במינו בעברית, וכן ביוגרפיה של רבינדדרא-נת טאג ( 1946). בכל מקום ששהתה בו ראתה את עצמה כאישה יהודייה מארץ ישראל, ובד בבד הייתה רגישה לסבל האדם באשר הוא ולקיפוחם של נשים וילדים במיוחד, ונלחמה על זכויותיהם.בארץ-ישראל, ולאחר מכן במדינת ישראל, לא מצאה את מקומה. היא לא הצליחה להגשים את תכניותיה בתחום החינוך ונדחקה לשולי החברה.
