הוא דוהר על סוס חרדותיו, מחשב קצים ומתווה גבולות בין זיכרונות ילדות, לידה והורות, מחשבות על גירושים, בקבוקי שתייה קלה ותיאורים תאוותניים של סקס קפדני.
כל אלה מלווים את תהליך הפרידה מלא האהבה אך נעדר הסנטימנטים שלו מאמו, המכלה את ימיה במוסד רפואי.
סוף, יצירת הפרוזה הראשונה של יעקב מישורי – אמן פלסטי לשעבר ומורה בעל נוכחות עזה בשדה האמנות הישראלי – מהלכת בחוסר זהירות בין צדו המפתה של המוות לבין אורם המפתה של החיים.
התוצאה היא מעשה ספרותי יוצא דופן, נועז ובוטה, מחול מתים נחוש בין בתי קפה סולידיים וסניפים פארם בוהקים, כבישים סואנים ותחנות אוטובוס בינעירוניות.
