הספר משרטט סגנונות חשיבה שונים בפרשנות המקרא של ימי הביניים מרש"י ועד שפינוזה, ומנסה להעמידם בהקשר זמנם. רש"י ביקש למצוא שילוב הרמוני של פשט ודרש למטרות פדגוגיות. אבן עזרא גילה את חשיבות ההקשר הדקדוקי והסמנטי בעקרון מנחה, וביקש לצמצם למינימום את האלגורזה הפילוסופית. הרמב"ן בפירושו נתן לגיטימציה לפרשנות הקבלית, וכן גילה, בהשפעת הפרשנות הנוצרית, את פוריותה של הפרשנות הטיפולוגית-הסטורית. הרלב"ג סבר שפתרונן של כל הבעיות הפילוסופיות, הפיסיקליות והפרשניות הוא בהישג יד. ושפינוזה נתן מבע שיטתי ראשון לביקורת המקרא בראשית הזמן החדש.
