יום אחד קיבלנו מכתב מגלעד, שבו הוא ביקש להצטרף אלינו למסע בעבר, כדי לפגוש את סבא רבא שלו בקיבוץ יחיעם הנצור. האם המנהרה תסכים? ומה קרה כשסבא שלו רצה להצטרף? והנה אנחנו, ילדים של היום, עם מחשב וטלפון סלולרי והכל, היינו לכמה שעות לפני עשרות שנים, כשעוד אותתו באמצעות פנס כדי להעביר מסרים.
הצטרפנו לשיירה שמטרתה להביא לקיבוץ יחיעם הנצור תגבורת של ציוד, תרופות ומזון. היתה זו תקופת מלחמת השחרור, האנשים התארגנו בכלי רכב משוריינים ומצב הרוח היה מרומם. גלעד סיפר לנו מה היה גורלה של השיירה, אבל ידענו שלא נוכל לעצור אותה, כי אי אפשר לשנות את מה שהיה בעבר. כאשר המשוריין השני בשיירה נעצר, ידענו שסופה של השיירה רע ומר. נסינו לא לחשוב על הלוחמים שלנו, עצמנו את העיניים וניסינו לחשוב על זה שהיום הקיבוץ פורח ובכלל לא מבודד.
