"מארש תורכי" הוא בראש ובראשונה סיפור של התחזות: רומן, המתחזה לספר זכרון מתועד, המתחזה לספר מסע אקזוטי, המתחזה לסיפור אוטוביוגרפי, המתחזה למחקר בנושא הלוונטיניות. זה סיפור על החלפת זהויות, סיפור על סיפור, המעלה על הדעת מבנה מתעתע של גן מזרחי, שחומותיו סוגרות זו על זו, לא בכדי להגן על הפְּנים מפני החוץ, אלא מפני שינויים מבפנים. כל התקדמות כאן היא התכנסות, כל מסע מסתיים בהכרה בדבר אי-התועלת שבמסעות וכל כתיבה היא ציטוט.
