כדי שהמלח יתפזר על אהבה

בֵּין הַבְלֵי אָדָם לְהַבְלֵי שָׁמַיִם
אֶבְחַר בְּהַבְלֵי אָדָם. אֱלֹהִים
לֹא סוֹלֵחַ וּמַטֶּה מֵחֶסֶד לְדִין.
נַכְאִיב בְּשַׂעֲרוֹת רָאשֵׁינוּ לַשָּׁמַיִם
עַד שֶׁיִּבָּקְעוּ. נַכְבִּיד בְּרַגְלֵינוּ
עַל הָאֲדָמָה הַנּוֹדֶדֶת וְהַנִּשְׁבֶּרֶת
עַד שֶׁתִּתְאַחֶה וְתִמְצָא מָקוֹם לְרָאשֵׁינוּ.

כדי שהמלח יתפזר על האהבה ספר השירה הרביעי של אלמוג בהר, ממשיך לנסח ברהיטות, מתוך שליטה יוצאת דופן ברבדיה ההיסטוריים והעכשוויים של השפה העברית, את מה שחוקר הספרות אריאל הירשפלד כינה "ביטויה הרוחני הגבוה של ההימצאות במקום הזה" ("על שירתו של אלמוג בהר". 'הארץ'. 28.09.17).

כמי שרואה את השירה העברית כחלק ממרחב רב לשוני ורב תרבותי, אלמוג בהר אכן שואף לקרבה וליחסי גומלין בין רבים ממרכיביה, הגלויים והסמויים, של המציאות המקומית. המנעד שבין שירת ימי הביניים לשירה הערבית המודרנית, שבין מוזיקת הפופ המערבית לתסיסה הספרותית והפוליטית בירושלים, שבין התלמוד לקוראן, שבין הבית פנימה למרחב הציבורי, משמש לו נקודת מוצא לאמירה בהירה, פשוטה ומורכבת גם יחד, לא רק על החברה שבה אנחנו חיים, אלא גם על החברה שהיינו יכולים להיות.