יצחק למדן (מְלינוֹב, אוקראינה 1954-1897 תל-אביב, ישראל) נמנה על המשוררים המרכזיים מדור העלייה השלישית לצד אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, ש' שלום, אלכסנדר פן ואביגדור המאירי. יצירתו הספרותית משקפת את שלב המעבר החשוב של הגירת המודרניזם בשירה מהמרכז הספרותי המזרח-אירופאי אל המרכז הארץ ישראלי בראשית שנות העשרים. יצירתו הספרותית זכתה לכינוס ולקנוניזציה במהדורת כל שירי יצחק למדן אך הצד האישי של חייו - הביוגרפיה הנפשית שלו - ומערכת היחסים שנרקמה בינו לבין הסובבים אותו, נותרו אצורים ביומנו האישי שנותר גנוז בכתב-יד. למדן החל לכתוב יומן זה בהיותו בן שבע-עשרה (קיץ, 1914).
היומן, שנכתב בעברית האפיינית לכותבים בראשית המאה העשרים, מתעד את ימי נדודיו באוקראינה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, את ימי המהפכה ומלחמת האזרחים שלאחריה במקומות הבאים: מְלינוֹב, הוֹבין, לוּצְק, ובְּרֶסְטֶצְ'קָה, ולאחר מכן עוקב אחר ימיו הראשונים כחלוץ בארץ ישראל משנת 1920 עד 1924 במקומות אלה: סֶגֶ'רה, שָׂרוֹנה ותל-אביב. היומן מתעד חמש שנות נערות בגולה וחמש שנים ראשונות בארץ ישראל. שש-מאות וחמישים עמודיו (בפורמאט הנדפס), נכתבו בחמש –עשרה מחברות עבות שנאספו על ידי כותבן ונמסרו בידיו למכון 'גנזים'. המחברת הראשונה התגלתה לאחרונה תוך כדי עריכת היומן. מאז נמסר למשמרת זכה היומן לסקירות קצרות ביותר. משום מצבו הקשה: רבים מדפיו ניזוקו מרטיבות ובלייה וחלקים רבים כתובים בכתב זעיר וקשה לפענוח. מעטים אפוא החוקרים שהתאמצו לקרוא בו והוצאתו לאור תשיב אותו משולי התודעה הביקורתית שאליה נדחק אל מרכז הדיון הביקורתי בתרבות התקופה.
