"כולם התרגלו לרעיון שאני חייל. חשבתי שזה ייקח יותר זמן. אני יוצא הביתה. לפעמים לוקחים אותי מהתחנה המרכזית אם אני חוזר מאוחר ואין אוטובוסים. אף אחד כבר לא מתרגש. זה מקום העבודה שלי. אבא עובד בבנק. אמא עובדת בבית הספר. שולחת אותי על מדי א' ורואה אותי חוזר על מדי א'. היא לא רואה אותי על מדי ב'. אני עובד בצבא. יש לי רובה. יש לי טנק. הם המקצוע שלי. אני כבר לא עניין גדול. הצבא מפסיק להיות מקום מפחיד ומסתורי. אף אחד לא מתרגש. עובדי הניקיון מפנים את הזבל של העיר. אני מחורר מטרות קרטון. אנשים עושים כסף בבורסה. מניילן את פק"ל החירום. ילדים הולכים לבית הספר ולומדים שברים. יורה פגז מעיך. נער ונערה עושים אהבה. עמית מת. הדוור מחלק את הדואר. מקלף תפוחי אדמה במטבח הגדודי תחת עיניו הבוחנות של הרס"ר."
בעז נוימן נולד ב1971-. הוא מרצה להיסטוריה גרמנית בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב. מתגורר בשפיים. זכה במקום הראשון ב'פרס בהט' לספר העיון העברי המקורי, על ספרו ראיית העולם הנאצית: מרחב, גוף ושפה שיראה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה/ זמורה-ביתן.
