ולאחר חצי שעה היא קמה לתחייה וממשיכה לחיות את חייה. אך בעוד העולם ממשיך להתקדם, כמו תמיד, קדימה,– חייה של קמיליה מתקדמים בכיוון ההפוך..
לתדהמתה, היא הולכת ונהפכת צעירה מיום ליום. העולם, שממנו נפרדה כאישה זקנה, מתפתח, משתנה ומזדקן אל מול עיניה, הרואות את גופה מזדקף, את איבריה מתגמשים ואת עורה נמתח. גופה חוזר לאחור, לימים טובים יותר, ואילו נפשה... מה קורה לנפשה?
כולם רוצים למתוח את החיים עד לקצה. אך היכן הוא הקצה הזה? ומה נמצא מאחוריו? אילו יכולנו לחיות את החיים מהסוף להתחלה, האם היינו מתרפקים על מה שהיה ועל מי שהיינו? האם היינו מתכחשים לעצמנו, מנסים לשנות? ואולי לא ניתן לתקן את שעשה הזמן?
