מצאנו את הילד הפצוע באותו מצב בו היה בפעם הקודמת כשביקרנו בבית החולים. אחת האחיות ניגשה אלינו ושאלה, ”אתם מהמשפחה?“ ”היינו עדים לנפילה שלו ובאנו לראות מה שלומו,“ הסבירה סבתי בלחש. בפניה של האחות נרשמה אכזבה, ”היה עוזר מאוד אילו היו באים מהמשפחה לבקר אותו. חולים שקרוביהם באים לבקר מחלימים מהר יותר. כשמחזקים את הנפש, מתחזק גם הגוף.“ האחות קירבה את ידה לשפתיה והוסיפה בלחישה, ”אל הילד האומלל הזה, הסובל כאבים ולא מתלונן, לא בא אף אחד.
מיהו הילד הפצוע ומדוע לא בא איש, מלבד איליש וסבתו, לבקר אותו? החידה הזאת מלווה את איליש, הנער שעלה ממוסקבה — ומתגורר עם הוריו במרכז קליטה באשדוד — לאורך שנתו הראשונה בישראל.
הרמזים בדבר זהותו של הילד הפצוע, המגיעים מסבתו שנשארה במוסקבה, מגבירים את סקרנותו ומעוררים בו חששות. מלבד המתח שנוצר בעת קריאת הסיפור, זוכה הקורא להתוודע להווי חייהם של עולים מחבר העמים, להבין ללבם, ולחוש אתם את קשיי הקליטה במולדת החדשה.
