הלכתי על האדמה כמו שהולכים על פני המים

מִבַּעַד לַחַלּוֹן שֶׁלָּךְ, עֵץ הַצֶּאֱלוֹן

בַּבֹּקֶר, מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּשֶׁא הַגָּדוֹל

יַחֲלִיף תְּנוּחוֹת עִם גַּג הָרְעָפִים שֶׁל בֵּית הַסַּבְתּוֹת.

בּוֹעֵר הַצֶּאֱלוֹן מֵעַל לְבֵית הַסַּבְתּוֹת הַיָּשָׁן.

וּמָה נַצִּיל מִן הַדְּלֵקָה:

כַּמָּה פְּסוּקֵי אַהֲבָה, שְׁתַּיִם שָׁלוֹשׁ

לְחִישׁוֹת חַלּוֹן לֵילִי,

רִשּׁוּם בּוֹדֵד שֶׁל תָּוֵי גּוּפֵךְ מְרַצְּדִים עַל קִיר

וְדַי.

עָנָן קֵיצִי, לָבָן, יַחֲלֹף מֵעַל, וְיִתְאַדֶּה.


המשורר שט באוטובוס אל המאה ה-21, הזוהרת.
גלמוד כמעט, בין הדוגמניות וסופרי הסתם והברלינאות והמגיה
השחורה והשבתאים למינם. ורק הצלילים המתוקים ששמע עוד
בבטן אמו, המשורר, מחיים אותו, מפעימים. האותיות המתוקות
האלה ששמע בבטן אמו, התקוה הפנימית.