שני סיפורי המופת שבספר הזה הם מן המאוחרים בכתיבתו של הנרי ג'יימס. "החיה שבג'ונגל" (1903) הוא סיפור הקשר הלא רגיל בין ג'ון מארְצֶ'ר, גבר קרוב לעצמו שמטפח ריחוק של התבדלות מפני שעיניו נשואות אל עתיד דמיוני ואין הוא מניח להוֹוה המוחשי להפריע לו בזה, ובין מֵיי בארְטְרַם, אשה אצילת נפש, "שגאוותה מכאיבה אולי אך אינה מסתמרת במֶרי". "ספסל השומֵמוּת" (1909), הוא סיפורו של הרברט דוד, גבר שחייו מונְחים על פי מה שנראה לו יאה או לא יאה לעשות, בתור אדם בן תרבות שרואה את עצמו בעל הליכות של ג'נטלמן, ביחסיו עם קייט קוּקְהַם ונאן דְרוּרי, שתי נשים בחייו.
שני הסיפורים ניכרים גם בסגנון הכתיבה שג'יימס מתייחד בו, ומשניהם אפשר לראות איך נהיה ג'יימס, שבראשיתו נטה לריאליזם אובייקטיבי, לאחד ממבשרי זרם התודעה בספרות, שבכתיבתו מגולמות גם בוֹננוּיות של הפסיכולוגיה המודרנית. ועוד הם מדגימים את מה שגרס בתיאוריה וביקש להשיג במעשה – מיזוג של יופי אסתטי עם ערך מוסרי.
