שירתה של חביבה פדיה מעמידה את אחד הקורפוסים הפואטיים המרשימים ביותר של השירה העברית בימינו. בספר שיריה האחרון, החמישי במספר, טוענת פדיה כי הגיהינום הוא גן עדן ברוורס, ומקוננת על אבדן האהבה: "האהבה לא רק שאינה עזה כמוות/ אינה שמחה כמו שעשוע/ אלא רפה היא כמו צעצוע כשהסוללות נגמרו" (עמוד 16). דומה כי המלנכוליה הכרוכה בהבטה- לאחור היא אחד הצירים המבריחים את הספר כולו; ציר אחר הוא היחסים העמוקים עם האם, והאבל על מותה.
פדיה מצליחה להנכיח את המעשה השירי כדבר מה הנעשה בשדה המאבק להבסת הכאב, לניצחון החיים על המוות. בריאת האמנות יש מאין, יצירת היופי בעולם, הם התחמושת שאינה נגמרת לעולם, אולם מניה וביה הם מסגירים את “כוחות האימה” נגדם הם נדרשים לפעול.
