טוען את הסל שלך...
הוד והומור וחסד פתאומי מאכלסים את שירתו של ישראל נטע, חבר קיבוץ בארי שבצפון הנגב. הוא משורר מתבונן, איש של
קשב, צלם במלים.
באיזושהי נקודה במרחב שירתו נמצא "אני", אבל מהו האני הזה לעומת ריח אדמת הלס, לעומת צבעי המדבר, לעומת הזיכרון
התרבותי המצטבר של בן הארץ והמוזיקה שבשפת תושביה.
כוחו של הטבע לעורר פשטות ופליאה מתמזג בשירת נטע ברגעים חולפים של חיי משפחה, מלידה עד מוות.
האהבה והכיליון, היש והזיכרון, הולכים בה יד ביד, מעניקים משמעות לחוויה האנושית, ולו לרגע.