החיים מתנהלים על פני האדמה כבר ארבעה מיליארד שנים. האם לאורך כל הזמן הזה ידעו בעלי החיים גם לאהוב? קרוב לוודאי שלא. האהבה היא תופעה חדשה, והיא נבררה על ידי האבולוציה בגלל תרומתה לשמירה על חייהם של הצאצאים. האוהבות הראשונות היו אימהות ממשפחת היונקים, שפיתחו את המגע הפיסי ביניהן לבין עוללן, כדרך להעתיר עליו הגנה והזנה. האבולוציה של האדם מיוחדת גם בכך שהיא הרחיבה את היכולת האמהית לאהוב ואת הצורך הינקותי להיות נאהב, והחדירה אותם אל הרבה התקשרויות מיניות, משפחתיות וחברתיות נוספות. כך הפך האדם לאוהב מושבע, ליצור חסר מנוח המבקש את האהבה, יודע לתתה ומרבה לכאוב את כאבה. הוא נולד אל תוך אהבת אמו, וכל האהבות המאוחרות יותר, זו שבין גבר לאישה, כמו זו שבין חברים או בין אדם לבין מושאים כלשהם, או בין אדם לבין אלוהיו, שואלות את רפרטואר ההתנהגות של האימהות, כמקור ראשון למרכיבים הפיסיולוגיים והפסיכולוגיים של היכולת לאהוב.
