לדמיין למרות הכל, אפוא. מדוע למרות הכל? הביטוי הזה מציין קריעה: ההכול מתייחס לכוחם של תנאים היסטוריים שכנגדם טרם עלה בידינו למצוא מענה. הלמרות מתנגד לכוח הזה אך רק באמצעות עוצמתו ההריסטית של הייחודי. זהו "ברק" שקורע את השמיים כשנדמה שהכול אבוד. וזהו בדיוק המצב שמדגימה, כמדומני, מחוותו של הצלם החשאי מאושוויץ. האין הוא ראוי אפוא למחוות הכבוד המזערית הזאת: שנתבונן לרגע באובייקט שלשמו הסתכן, אותם ארבעה דימויים שחולצו מהתופת? היום אנחנו יודעים טוב יותר מה התרחש שם. ידע זה מונע מאיתנו כל נחמה: האם בשל כך עליו למנוע מאיתנו כל התייחסות למחוות ההתנגדות הזו?
