נסענו למעגן. דפנה קיטרה כל הדרך וטענה ש"כפר נופש זה עונש", אני חלמתי על הנופים הקסומים של הכינרת ואילו בן, אחי הקטן, פינטז על הבריכה. אבל כשפרקנו את המזוודות ופסענו לעבר חדר האוכל נחשפנו, בבת-אחת, לעולם שלא הכרנו – עולם מתוק, אך מר. פגשנו את נירית, שמכשיר מסתורי תלוי על חגורת מכנסיה וחשבנו שזהו ביפר ששולח אליה הודעות חשובות בענייני עסקים, אבל לא. עדי טיילה עם חולצה ארוכה-ארוכה, כאילו שהיא מחביאה משהו סודי. וכשאלון התנדב לבצע את "שיר ההיפו"...היינו בטוחים שהוא ישיר את "היי, היי, היפו, אמא שלך קופיקו, אבא שלך היפופוטם..." במוצאי שבת, כשחזרנו מכפר הנופש, עם חצי דוקטורט בסוכרת, היינו ילדים קצת שונים. יותר שמחים בחלקנו, יותר מעריכים את הבריאות שלנו, יותר פתוחים לכאבם של אחרים
