זהו ספרו הראשון של אמנון שמוש, מאז איבד את הראייה.
יש בו הגיגים, מאמרים ואימרות כנף. אובדן הראייה חידד את הראייה החברתית והתרבותית שלו. בספר מאמרים על הזיקנה ומיגבלותיה, על חלב, עיר הולדתו, ועל תל אביב וירושלים, אליהם הגיע בסוף שנות השלושים. יש בהם גילויים חדשים על מה שעבר עליו במלחמת העצמאות. אימרות כנף מלאות הומור ושנינה, כגון: "אנשים בגילי", "לפני שישים שנה", "אחינו האשכנזים" ועוד. במלאות מאה שנה לתנועה הקיבוצית, מתפרסמת כאן רשימתו "כשקיבוץ היה קיבוץ", שעוררה הדים חזקים בין חברי הקיבוצים ובין הרבים שעברו דרכם.
באחד משיריו האחרונים הוא כותב "אני בא בימים / והיא באה בלילות / המוזה." שעשועיו והתעלסותו עם השפה העברית, על כל מקורותיה, מוכרים היטב לקוראיו, מאז "מישל עזרא ספרא ובניו". הפעם הם מגיעים לשיאים חדשים.
