במקום ייאוש

מתוך היומיום, הזיעה, ההתרוצצות האינסופית, תודעת ההישרדות הכלכלית, לוכד מבטו המשוטט של יאיר אסולין הזדמנויות ושברי אמיתות. בין רחובותיה של התנחלות בורגנית חדשה בשומרון לשוק מחנה יהודה, בין סמטאותיה של צפת לכנס בחירות של יאיר לפיד, בין הלווייתו של מוטי קירשנבאום לסבתא עזיזה, מבקש אסולין – כמי ש״חש משהו עמוק על הזמן הזה" – למצוא נקודת אחיזה.

המסות המדיטטיביות שבספר זה מבקשות לפענח איזו ישראליות המונחת בגבולותיה של "מיתולוגיה קטנה, מינורית, כזו שמתקיימת בשוליים, בצד הדרך, כזו שמתקיימת על השולחנות הישנים, הכמעט נזיריים, ועל כיסאות הפלסטיק, ועל ריח החריכה של הטוסט שנלחץ עכשיו בתוך בית הקפה".