אמינטה

טורקואטו טאסו (1595-1544), שידע בחייו את מעמקי העדנה והצער, כתב את מחזהו ‘אַמינטׇה’ בלבוש פסטורלה מיתולוגית הנטועה ב”תור הזהב”. הנופים הם נופי יערות, נחלים ומעיינות. גיבוריו – נימפות, רועים ומשוררים, דרי יער – המשׂיחים עם עצמם ועם רעיהם, ומתוך קולם וקול המקהלה עולה סיפור אהבתו המוּשֶבֶת ריקם של הרועֶה אמינטה לנימפה היפה, הסרבנית והפראית סילביה. הסיפור נפתל ומופלא ונוטלים בו חלק אֵלים וחצאי אֵלים שמטים את עלילת המחזה ומשמיעים את קולם שמשיג את לִבו הנבהל של הקורא. למרות שהסיפור מגיע ממחוזות דמיון רחוקים לא ניתן להעלות בדעתנו סיפור כֺה נוגע במציאות האנושית, הנטוע בחייו הממשיים של כל אדם, מסיפור ‘אמינטה’. כי דמויותיו, על חולשותיהן ומעלותיהן הן דמויות אנושיות, שרעיונותיהן בהירים ומוגשים בשפת בני אדם, חצובים בתוך יופי נדיר, שהוא לפעמים שִׁירִי, שָׁקוּל ומחורז. הנושאים של ‘אמינטה’ שוכנים דרך קבע בנפש האדם. בייחוד נוגע טאסו בְּלב לִבם של שניים מיסודות החיים האנושיים: האהבה והמוות (“אחים, בְּעת אחת ממש, אהבה ומוות”. לאופרדי). באהבתו את סילביה, אמינטה מתהלך על חודו של תער. מתחתיו נפערת תהום אינסופית. חייו (גם חיי סילביה) תלויים לא פעם מנגד. עִם שכבר כמעט נגע במוות זוכֶה אמינטה באהבתה של סילביה, לא לפני שטאסו פרשׂ לפני הקורא עלילה רבת תחבולות, שעמה נפרשׂת גם המניפה הרחבה של האהבה על היבטיה וגווניה הרבים. סוף סוף, עִם האהבה אמינטה זוכֶה גם בחיים.

טאסו, שֶׁמֵּת בדמִי ימיו, זוכה עם ‘אמינטה’ גם הוא בחיים, חיי נצח.