בכתיבה לירית המשלבת אכזריות וחמלה רוקמת אור ארנסט שתי נובלות העוסקות בקו התפר בין חיי מוות לחיי יצירה. "הניגוד בין ציניות נואשת לרגשות מתפרצים יוצר קוקטייל חזק ומשכר, שנועד לקוראים שאוהבים ללכת לאיבוד בנפתולי עלילה מפתיעה של מספרת טבעית", יובל גלעד.
"הוא תופר את הסדק שנחרץ בי כשלא נלחמתי מספיק על חברתי הטובה כשעזבה עם פנקיסטֵי-דיזנגוף, הוא כורך אותי כמו שחסידי ברסלב לא כרכו אותי במעגל שלהם, אז, בברוקלין, כשעוד הייתה אפשרות. הוא מנקד את הבלונדיני מיפו ואת בוקרי הקוקאין, הוא מערסל בחוטיו את הבן שמעולם לא יכולתי לשאת, והוא נעצר רק כדי לסמן קו גבול".
"אבל עם השנים, היא חושבת בעצב, האמירות הפכו כבדות יותר ומסורבלות, התרוקנו מהקלילות שעטפה אותן כבמעיל חם, כאילו מביטות המילים לאחור אל הפה שפלט אותן, מנענעות את ראשן באי-אמון ומתקשות להגיע לאוזן הקולטת".
