בשני ספרי השירה האחרונים שלו, 'אדון מנוחה' (1990) ו'אין לי עכשו' (1992), מגלה ישורון הן בררנות ביחס לנושאי הכתיבה וצימצום הפן האנקדוטי שלהם, והן זיכוך סיגנוני. במקום הפרגמנטריות וחוסר ההתקשרות בין חלקי שיר שונים או בין שירים של אותו מחזור, מסתמן מעבר לשירים שלמים, בעלי מהלך ברור, המגיע למיצויו בסיומם. הלאקוניות והשעטנז הלשוני אינם מגבילים את הדיבור החי ואינם מותירים מקום למוזרויות. שירים מאוחרים אלה העניקו לשירה העברית את אחת מפסגותיה, שבה הדיבור הישיר, האינטימי, הגיע לבשלות ולעומק נדירים.
